<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ערלה</h1>
<h2>דף לח:</h2>
תנן התם החדש אסור מן התורה בכל מקום, הערלה [הלכה], והכלאים (הלכה) מדברי סופרים, מאי הלכה רב יהודה אמר שמואל הלכת מדינה, עולא אמר ר' יוחנן הלכה למשה מסיני, אמר ליה עולא לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא הלכה למשה מסיני היינו דשני לן בין ספק ערלה לספק כלאים דתני ספק ערלה בארץ ישראל [אסור] ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו (ללוקח) [לוקט], וגבי כלאים תניא כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר ובחוצה לארץ יורד ולוקט, ובלבד שלא ילקוט ביד. אלא לדידך ליתני או זה וזה יורד ולוקח או זה וזה יורד ולוקט. והא דאמרי חריפי בפום בדיתא אין ערלה בחוצה לארץ אין הלכה כמותן, וכששלח רב יהודה לקמיה דרבי יוחנן שלח ליה סתום [ספיקה] ואבד ודאה והכריז על פירותיה שטעונין גניזה, וכל האומר אין ערלה בחוצה לארץ לא יהא לו (בן) [נין] ונכד משליך חבל (בנחלת) [בגורל בקהל] ה'. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן ערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני. ומקשינן עליה והא תנן ספק ערלה בארץ ישראל אסור ובסוריא מותר, ופרקינן כך נאמ' הלכה ודאה אסור ספיקה מותר. ובפסקא לגאון, והלכתא כל אילן וכל נטיעה שהיא למאכל נוהג בה ערלה, ואפילו הרכבה חייב בערלה שנאמר ונטעתם כל עץ מאכל, ואין פטור אלא הנוטע שלא לאכילה, שכך שנינו [ערלה פ"א מ"א] הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. ופי' סייג לשון סוגה בשושנים שהוא גדר. ויש מי שאומר שהוא קוצים. והלכתא נטיעת גוי חייבת בערלה. ואסור ליקח מפירותיו היכא דידעינ' בודאי דפירות ערלה אינון שכך שנינו הנוטע ברשות הרבים, וגזלן שנטע ונכרי שנטע והנוטע בספינה והעולה מאליו חייב בערלה.
<h2>דף נד:</h2>
ולאחר שמשלימין שני ערלה ונכנסת שנה רביעית טעון פדיה. והני מילי שטעון פדיה כרם רבעי, אבל נטע רבעי אין צריך פדיה, דאיתמר ר' חייא ור' שמעון בר רבי חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי, ומפרשינן טעמא בכיצד מברכין על הפירות [ברכות ל"ה ע"א], ובמסקנא דכל המקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ בין במעשר ירק דרבנן ובין בערלה דאורייתא. וכתב גאון הכי, ופירות כרם רבעי אין פודין [אותן] עד שיבואו לעונת המעשרות, ואימתי עונת המעשרות משיגמרו פירותיהן וכן הלכה. וכך מנהג כרם רבעי משעת נטיעתו ועד משלם שלש שנים ערלה כיון שנושא פירות בשנה רביעית ומגיעות ענבים בראש תמוז או בראש אב, לאלתר פודין אותן ואוכלין אותן [ומוכרין אותן] לאלתר, וכן מנהג בבבל ובכל המקומות האלו. ובעל הלכות כתב הכי, ופירי דשנת ד' בתר דפריק להו אסיר למיכל מיניהו עד דנפקא רביעית ואתיא חמישית. והא דכתב בעל הלכות לא ידעינן משום מאי קאמר, אי משום הא דאמרי' [ר"ה י' ע"א] פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה, ופעמים שבחמישית ועדיין אסורין משום רבעי, מהא לא משמע מידי שיהיו הפירות אסורין לאחר פדיה, ודאי קדש לאחר שנפדה יוצא לחולין וכן נמי כרם רבעי.
